החלטה בתיק רע"א 1332/05

השופט א' גרוניס:

1.        מונחת בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד' מאיר-קרת) מיום 30.12.04 ומיום 16.1.05, במסגרתן נדחתה התנגדותו של המבקש להתראת פשיטת רגל שהוצאה לו לבקשת המשיב, וכן נדחתה בקשתו לביטול ההחלטה הדוחה את ההתנגדות.

2.        המבקש מחזיק במרבית המניות והינו בעל השליטה בחברה בשם "מצדה חברה להנדסה בע"מ" (להלן - החברה). בשנת 1997 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית בסדר דין מקוצר בגין אי פירעון חובות החברה למשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ. התביעה הופנתה הן כנגד החברה והן כנגד המבקש ובת-זוגתו, אשר היו ערבים לחובות החברה. סכום התביעה הועמד על סך של כ-1,500,000 ש"ח. משלא התייצבו המבקש ואשתו לדיון, ניתן ביום 5.6.02 פסק דין במעמד צד אחד (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), אשר חייב את הנתבעים יחד ולחוד לשאת בסכום התובענה (להלן - פסק הדין). החל מאותה עת, נקט המבקש מספר רב של מהלכים דיוניים אשר עיקר תכליתם לסכל את החיוב שבפסק הדין. ביום 8.7.02 הגישו המבקש, בת-זוגו והחברה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב בה תבעו מן המשיב 3,000,000 ש"ח (ראו פיסקה 10 להלן). תביעה זו תלויה ועומדת. מספר חודשים לאחר מכן, הגישו המבקש ואשתו בקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי בתל-אביב היתנה את הביטול בהפקדת ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח. כנגד החלטות אלו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3736/03), אשר נדחתה ביום 14.3.04. בנוסף, דחה בית משפט זה ערעור על החלטות הרשם שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 4337/05). בהחלטות (לגבי רשות הערעור ובעניין הארכת המועד) מצא לנכון בית משפט זה להבהיר כי מהתנהלות המבקש ובת-זוגתו מתקבל הרושם שכל מטרתם לעכב את תשלום חובותיהם, תוך שימוש מופרז בהליכים שונים והגשת בקשות סרק חוזרות ונשנות לבית המשפט המחוזי. ביום 24.3.04 הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי", אשר נדחתה בסופו של דבר ביום 20.2.05. על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור שטרם הוכרע.

3.        ביום 6.7.04 אושרה בקשת המשיב להמצאת התראת פשיטת רגל למבקש. יצוין, כי העתק הבקשה הגיע לידי המבקש אך ביום 31.8.05. בתגובה, הגיש המבקש התנגדות להתראה, בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות פשיטות הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן - תקנות פשיטת הרגל). בשל העובדה שבמועד הדיון בהתנגדות, ביום 15.11.04, לא חש המבקש בטוב, הוחלט לוותר על שמיעת טענות בעלי הדין באותו מועד. תחת זאת הוסכם, כי הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב. בהתאם ללוח הזמנים שנקבע על ידי בית המשפט, אמור היה המשיב להגיש את סיכומיו לעניין ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל תוך 7 ימים מיום הדיון ואילו המבקש נצטווה להגיש את סיכומיו 10 ימים לאחר קבלת סיכומי המשיב. מן האמור בחומר שצורף לתשובת המשיב, עולה כי סיכומיו נשלחו למבקש עוד ביום 22.11.05 ואף נתקבל אישור לכך באמצעות הפקס. ביני לביני, ביום 21.11.04 הגיש המבקש תובענה על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתר למתן סעד שיצהיר על בטלות פסק הדין מיום 5.6.02, אשר לדידו ניתן בחוסר סמכות. נוסף על כך, ביום 23.11.04 הוגשה על ידי המבקש בקשה דחופה לעיכוב הדיון בהליך פשיטת הרגל, זאת בשל קיומם של שני הליכים תלויים ועומדים. המדובר בתובענה לביטול פסק הדין ובבקשה בטענת "פרעתי" שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל. לעמדת המבקש, ההכרעה בהליכים אלו עשויה לשפוך אור על טענות ההגנה שהעלה במסגרת ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל. כן נתבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת סיכומי המבקש עד לאחר מתן החלטה בבקשה לעיכוב הליכים. בקשה זו להארכת מועד נדחתה ביום 8.12.04 והמבקש נתבקש להגיש סיכומיו תוך 7 ימים. בשתי החלטות נוספות מיום 16.12.04 הבהיר בית המשפט המחוזי כי אינו מוצא לנכון לעכב את הליכי פשיטת הרגל והורה למבקש להגיש את סיכומיו תוך 7 ימים. עוד צוין, כי ההחלטה תינתן גם אם הסיכומים לא יוגשו במועד. למען הסר ספק, נשלחו עוד באותו היום סיכומי המשיב בשנית למבקש, וזאת לאור טענותיו החוזרות ונשנות כי הסיכומים האמורים טרם הגיעו לידיו.

4.        בהחלטה נשוא הבקשה דנא מיום 30.12.04 דחה בית משפט קמא את התנגדות המבקש להתראת פשיטת הרגל. זאת, הן משום שלשיטתו ההתראה הומצאה למבקש במועד והן לאחר ששוכנע כי לא עלה בידו של המבקש להוכיח כי עומדת לזכותו תביעה שכנגד או דרישה שכנגד או טענת קיזוז מול החוב הפסוק שלזכות המשיב. כן נידחו שאר הטענות שהעלה המבקש, תוך שבית המשפט הביע מורת רוחו מהתנהלות המבקש בסברו שתכלית כל פעולותיו של המבקש היא לעכב את הליכי הגביה שנקט המשיב לכיסוי החוב המגיע לו. בקשה לביטול ההחלטה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ונדחתה על ידו ביום 16.1.05. כאמור, הבקשה דנא לרשות ערעור מופנית כנגד החלטות אלה, זו מיום 30.12.04 וזו מיום 16.1.05. להשלמת התמונה יצוין, כי בהתאם לבקשת המשיב, מחק בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ש' ברוך) בחודש ינואר 2005 את התובענה לביטול פסק הדין שהגיש המבקש, לאחר שנפסק כי לא עלה בידו של האחרון להציג טענות או נתונים חדשים שיצדיקו דיון חוזר בסכסוך אשר ניתנה בו הכרעה לגופו של עניין. בהקשר זה, חשוב לציין כי בית המשפט דלמטה מצא לנכון להביע הסתייגותו מכך שהמבקש שב והעלה במסגרת התובענה טענות אשר נדונו כבר בהרחבה בערכאות השונות ונידחו.

5.        בבקשתו מעלה המבקש טענות מטענות שונות, חלקן נשמעו מפיו במסגרת ההליכים הקודמים שנוהלו על ידו. במישור הפרוצדוראלי, מלין המבקש על העובדה שההחלטה הדוחה את התנגדותו להתראה ניתנה מבלי שעמדתו הובאה בפני בית משפט קמא. כן מצביע המבקש על מספר פגמים שנפלו, לטעמו, בהליך המצאת ההתראה. כך, טוען המבקש כי המצאת ההתראה נעשתה לאחר שחלפה תקופת חודש הימים הקבועה בתקנות לשם המצאת התראת פשיטת רגל וכי לא מולאו כל הדרישות הפורמאליות בנוגע לחתימה על ההתראה. במישור המהותי, המבקש שב ותוקף את פסק הדין החלוט, אשר לעמדתו, ניתן בחוסר סמכות. בנוסף, המבקש סבור כי בית משפט קמא שגה שעה שהתעלם מטענתו בדבר התביעה או הקיזוז שהעלה במסגרת התביעה שהגיש נגד המשיב ואשר עודנה תלויה ועומדת (זו התביעה שהוגשה ביום 8.7.02). המבקש מוסיף ומעלה טענות נוספות רבות שכבר נידחו בעבר ואין סיבה להיזקק להן שוב. כמו-כן, מוצגות טענות אחרות שהן כה מופרכות עד שאין צורך להזכירן. מנגד, המשיב דוחה מכל וכל את הטענות שאוזכרו בדבר הפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בהמצאת התראת פשיטת הרגל. כמו-כן, הוא טוען כי על המבקש מוטלת האחריות לעקוב אחר החלטות בית המשפט בבקשות שהוגשו על ידו ועל כן אין לו להלין אלא עצמו שעה שנמנע מהגשת סיכומיו במסגרת הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת הרגל. בנוסף, סבור המשיב כי אין מקום לאפשר למבקש להעלות פעם נוספת טענות בדבר בטלות פסק הדין, אשר נדונו בעבר בפני ערכאות שונות ונידחו על ידן. לבסוף, מבהיר המשיב כי לא הוכח שלמבקש תביעה שכנגד או זכות קיזוז, כאמור בסעיף 5(6) לפקודה.

6.        לאחר שנתנו דעתנו לעמדות השונות של בעלי הדין, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אעיר, כי יכולה להתעורר שאלה האם המסלול בו הלך המבקש בבית משפט זה, היינו תקיפה על דרך בקשת רשות ערעור, הינו המסלול הנכון או שמא היה עליו להגיש ערעור. השאלה יכולה להתעורר הואיל והחלטה הדוחה התנגדות להתראת פשיטת רגל הינה "צו בפשיטת רגל" (ראו, ע"א 93/69 ברנדר נ' "מרקו מטרי ובניו" שותפות רשומה, פ"ד כג(2) 127). מאחר שמדובר ב"צו בפשיטת רגל", הרי מסלול התקיפה, ולו לגבי ההחלטה מיום 30.12.04, הינו זה של ערעור, לאור סעיף 182(ג) לפקודה (ראו, רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811). נוכח העובדה שלא נמצא ממש בטענותיו של המבקש לגופן, כפי שיוסבר בהמשך, איני רואה צורך להרחיב בעניין זה.

7.        במישור הפרוצדוראלי מעלה, כאמור, המבקש שתי טענות עיקריות. האחת, נוגעת לאיחור בהמצאת התראת פשיטת הרגל ואילו השנייה תוקפת את החלטת בית משפט קמא ליתן הכרעתו מבלי שהובאו לעיונו סיכומי המבקש. שתי טענות אלו דינן להידחות. תקנה 4 לתקנות פשיטת הרגל קובעת את מסגרת הזמנים להמצאת התראת פשיטת רגל. בהתאם לאמור בתקנה "ההתראה תומצא לחייב בידי פקיד בית המשפט או בידי הנושה או בא כוחו, תוך חודש ימים מיום שאישר בית המשפט את המצאתה". במקרה הנוכחי, אין חולק שחלף לו למעלה מחודש ימים בין מועד אישור המצאת ההתראה על ידי בית המשפט, ביום 6.7.04, לבין תאריך המצאתה למבקש, ביום 1.9.04. על כך מגיב המשיב בטענה כי במניין חודש הימים שנקצב בתקנה 4 לתקנות פשיטת הרגל אין להביא בחשבון את פגרת הקיץ שחלה החל מאמצע חודש יולי אותה שנה ועד סוף חודש אוגוסט. מן הטעם האמור, גורס המשיב כי ההתראה הומצאה למבקש במועד. התשובה לשאלה זו אינה חדה וחלקה. בהתחשב בכך שתקנה 4 ויתר תקנות פשיטת הרגל שותקות ואינן מורות דבר ביחס לשאלה האם ימי הפגרה נכללים במניין חודש הימים, לא נותר לנו אלא לפנות להוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין). הפנייה מתחייבת לאור תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל. על פניו, בהתאם לאמור בתקנה 529 לתקנות סדר הדין, ימי הפגרה אינם אמורים להיכלל במניין התקופות והמועדים השונים שנקבעו בתקנות. אלא, שהפסיקה צמצמה את היקף תחולתה של הוראה זו והיא אינה משתרעת על פעולות באשר ליחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם, אלא לפעולותיהם ביחס לבית המשפט (רע"א 5814/90 זילברשטיין נ' בני משה אברהם בע"מ, פ"ד מו(1) 285). אין לנו צורך להכריע האם תקנה 529 חלה על הפעולה בה מדובר, שכן אף אם אין התקנה חלה דינה של הטענה להידחות.

8.        סעיף 238 לפקודה מאפשר לבית המשפט להתגבר על פגמים פורמאליים שנפלו בהליכי פשיטת הרגל, בתנאי שלא נגרם לחייב עיוות דין ממשי. מאחר שהתראת פשיטת הרגל הינה חלק מהליך פשיטת הרגל (ע"א 93/69 הנ"ל), הרי שאין כל מניעה להחיל על ענייננו את ההוראה הקבועה בסעיף 238 לפקודה. על יסוד האמור, למדים אנו שלא כל איחור בהמצאת ההתראה יביא בהכרח לביטולה. ואכן, בית המשפט באנגליה מצא לנכון שלא לפסול התראת פשיטת רגל, הגם שהומצאה לחייב בחלוף התקופה שנקצבה להמצאה (265, Re a Debtor [1984] 2 All ER 257). הקביעה הסתמכה על סעיף בחוק האנגלי (Bankruptcy Act 1914, s.147(1)) שהפך אצלנו, מילה במילה, לסעיף 238 לפקודה. במקרה דנא, לא השכיל המבקש להצביע על נזק כלשהו, ודאי לא כזה המגיע כדי עיוות דין, שנגרם לו כתוצאה מהמצאת ההתראה באיחור לא רב של כשלושה שבועות. על כן, דעתי היא כי הפגם הנוגע לאיחור בהמצאת ההתראה, כמו גם הפגם הטכני שנפל, אם בכלל, בחתימה על ההתראה אין בהם כדי להכשיל את ביצוע המצאת ההתראה.

9.        בנוסף, מלין המבקש על שלא ניתנה לו הזדמנות להציג עמדתו בפני בית המשפט דלמטה. אף טענה זו אין לה על מה שתסמוך. תחילה, חרף דחיית הבקשה להארכת מועד, איפשר בית משפט קמא למבקש להגיש את סיכומיו למעלה משלושה שבועות לאחר המועד המקורי. אולם, המבקש נמנע מלעשות כן. בהמשך, בהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט באשר לבקשה לעיכוב הליכי פשיטת הרגל, הובהר שוב למבקש כי עליו להגיש את סיכומיו, שאם לא כן תינתן החלטה אך בהסתמך על סיכומי המשיב. ברם, גם הפעם נמנע המבקש מלקיים את הוראת בית המשפט. לבסוף, משלא הגיש המבקש את סיכומיו על אף הארכות השונות שקיבל מבית המשפט ומשנמנע מלעקוב אחר החלטות שניתנו בבקשות השונות שהגיש, ואגב כך הפר את הוראות בית המשפט לעניין הסיכומים, לא נותרה לערכאה הדיונית כל ברירה אלא ליתן החלטה אף בהיעדר הסיכומים מטעמו. בנסיבות אלה, אין לשעות לטענת המבקש כי קולו לא נשמע בבית המשפט.

10.      נימוק אחר אשר בפי המבקש נסמך על ההוראה הקבועה בסעיף 5(6) לפקודה. המבקש טוען, כי עומדת לו תביעה שכנגד או קיזוז שגובהם למצער כגובה החוב הפסוק. טענה זו נסמכת על התביעה שהוגשה ביום 8.7.02 לבית משפט השלום בתל-אביב. בתביעה מועלות טענות משני סוגים. הסוג האחד עוסק בעניינים הנוגעים לכתב הערבות עליו סמך המשיב בתביעתו שהובילה לפסק הדין ועל טענות שונות בעניין ניהול חשבון הבנק של החברה. הטענות מן הסוג האחר עוסקות בנזקים שנגרמו למבקש, לטענתו, עקב צווי עיקול שהוטלו במסגרת התביעה של המשיב ועל כך שעצם הגשת התביעה גרמה נזקים לחברה ולמבקש.

           בענף הראשון של הטענות גרס המבקש בין היתר, כי כתב הערבות עליו חתם ניתן להבטחתה של הלוואה מסוימת וכי זו נפרעה שנים רבות לפני הגשת תביעתו של המשיב. כמו-כן נטען, כי נפלו ליקויים ותקלות שונות בחישובי הריבית וכי במועד הגשת התביעה על ידי המשיב הגיעו חיובי הריבית שלא כדין לסכום של 380,000 ש"ח. בענף האחר של הטענות גרס המבקש, כי המשיב ביקש שיוטלו צווי עיקול וכי אכן בית המשפט נעתר לבקשה, זאת שעה שכתב התביעה עצמו הוגש במרמה. עוד נטען, כי הגשת התביעה על ידי המשיב וכן הטלתם של צווי העיקול גרמו לביטול מסגרות אשראי שעמדו לזכות המבקש בבנק אחר וכי כתוצאה מכך נגרמו למבקש נזקים בסכום של כ-3,000,000 ש"ח. בנוסף לכך נטען בתביעה, כי מעשיו של המשיב גרמו לקרע עמוק במשפחתו של המבקש וביחסיו עם הוריו ואחותו. בתביעה אף צוין, כי סכומה מוגבל ל-3,000,000 ש"ח משיקולי אגרה ובשל קשיים כלכליים.

11.      השאלה הנשאלת היא האם התביעה התלויה ועומדת בבית משפט השלום בא בגדר העניינים שבסעיף 5(6) לפקודה. סעיף זה עוסק במעשה פשיטת רגל של אי-ציות להתראת פשיטת רגל. בסעיף נקבע כי יהא זה מעשה פשיטת רגל אם החייב -

"לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל... ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין...".

           נעיר שתי הערות מקדמיות: ראשית, סעיף 5(6) לפקודה מדבר על שלושה מושגים: תביעה שכנגד, קיזוז ודרישה שכנגד. במקרה דנא אין צורך לבחון מה המשמעות המדויקת של כל אחד מהם. אין חולקין כי תביעתו של המבקש נכנסת בגדר אחד או יותר ממושגים אלה. שנית, מובנו של הדיבור "תביעה שכנגד" בסעיף 5(6) לפקודה שונה ממובנו של הדיבור הזהה בתקנה 52 לתקנות סדר הדין. המושג "תביעה שכנגד" בתקנה 52 משמעותו תביעה של הנתבע נגד התובע, המוגשת כחלק מכתב ההגנה ומתבררת יחד עם תביעתו של התובע (ראו תקנות 53 ו-59 לתקנות סדר הדין). אין ספק שאותו מונח - תביעה שכנגד - בסעיף 5(6) יפורש בדרך אחרת. יש לזכור, כי התראת פשיטת הרגל שהוצאה מתבססת על פסק דין שכבר ניתן. ממילא לא ייתכן שהתביעה שכנגד של החייב תהא חלק מן ההליך שהגיש הנושה ואשר כבר נסתיים.

12.      אכן, אם יזכה המבקש בתביעתו, ובהנחה שהסכום בו יזכה יעלה על החוב הפסוק לזכות המשיב, יימחק למעשה החוב הפסוק. בנסיבות כאלה אין הצדקה להליכי פשיטת רגל. וזה אכן ההגיון מאחורי ההוראה שבסעיף 5(6) לפקודה, המאפשרת לחייב לשכנע את בית המשפט שמגיע לו חוב מן הנושה וכי סכומו עולה על החוב המגיע לנושה שפתח בהליכי פשיטת רגל. ברי עם זאת, שלא ייתכן שיהא די בכך כי החייב יעלה טענה בדבר חוב המגיע לו מן הנושה על מנת שבית המשפט יחליט לקבל התנגדות להתראת פשיטת רגל. הטענה בדבר החוב הנגדי צריכה לעמוד בדרישה מסוימת מבחינת משקלה וסיכוייה להתקבל. בעניין אחד שנדון באנגליה נאמר, כי על החייב להראות שתביעתו הינה אמיתית (genuine) וכי על בית המשפט להשתכנע שיש לו סיכוי סביר להצליח (reasonable probability of success""; כך נאמר ב- Re a Debtor [1957] 2 All ER 551, 562; וכן, ראו והשוו: Lloyds V. Bowman [2003] All ER 393). בעניין אחר נאמר שאין מקום לקבוע נוסחה באשר לרמת ההוכחה הנדרשת מן החייב, שכן כל מקרה יוכרע על פי נסיבותיו (Re a Debtor [1963] 1 All ER 85, 87-88; וכן ראו, Williams & Muir Hunter, Bankruptcy (London, 19th ed., 1979) pp. 38-37). באוסטרליה נקבע, כי על החייב להראות קיומה של זכות לכאורה ("prima facie case"; כך נאמר ב-Ebert V. Union Trustee Co of Australia Ltd (1960) 104 CLR 346, 350; וכן, ראו: J. Duns, Insolvency - Law and Policy (Oxford University Press, 2002) 143-142)). בית משפט זה פסק כי החייב אינו נדרש להוכיח שהדיון בתביעתו "מוכרח להיגמר בהצלחתו" (ע"א 103/64 באבי נ' עושרי, פ"ד יח(3) 543, 549; וכן ראו, ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164). יחד עם זאת, נאמר כי הערכת סיכויי תביעתו של החייב נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בהתנגדות להתראה (ע"א 103/64 הנ"ל). יש להבהיר, כי בית המשפט של פשיטת הרגל ייתן את החלטתו על יסוד התצהירים שהוגשו בפניו בעניין החוב הנגדי ועל בסיס חקירותיהם של המצהירים (אם הדבר נדרש).

           מן המבחנים השונים שהוצבו בפסיקה עולה בבירור, כי אין די בטענה סתמית של חייב שמגיע לו חוב העולה על החוב הפסוק לטובת הנושה שפתח בהליכי פשיטת רגל. תביעת סרק או תביעה מופרכת על פניה, בוודאי שלא תוביל את בית המשפט לקביעה שדין ההתנגדות להתראה להתקבל. אין לקבל שחייב יוכל לעצור הליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדו, על יסוד טענה חסרת בסיס בדבר חוב נגדי. 

13.      על יסוד האמור לעיל עלינו לבחון את תביעתו של המבקש. אין צורך לחזור על פרטי התביעה (פיסקה 10 לעיל). אף אם התביעה אינה מופרכת על פניה, ברי כי סיכויי ההצלחה בה הינם מעטים. נזכיר, כי המבקש טוען שנגרמו לו נזקים שונים עקב התביעה שהגיש המשיב ובשל העיקולים שהוטלו במסגרתה. מדובר באותה תביעה שהביאה לפסק הדין עליו מבוססים הליכי פשיטת הרגל. פסק הדין האמור הינו פסק דין חלוט. אמנם, מבחינה עקרונית ייתכן שהטלתו של עיקול תשמש בסיס לתביעה בגין נזק שהעיקול גרם (רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638). הואיל והמשיב זכה בתביעתו, היה על המבקש לטעון, למצער, שהעיקול הוטל על נכסים וכספים העולים על סכום התביעה או להקים תשתית אחרת לביסוס עילתו. אין זכר לטענה מעין זו בכתב התביעה שהגיש המבקש. אף הטענות בעניין כתב הערבות וחיובי הריבית שלא כדין אינן נראות ממשיות. מכל מקום, סעיף 5(6) לפקודה (פיסקה 11 לעיל) משמיע לנו כי אין די בכך שלחייב יש טענה בעניין חוב נגדי, אלא תנאי הוא שלא היה בידו לעורר את הטענה בתביעה בה ניתן פסק הדין עליו מבוססת התראת פשיטת הרגל. אין ספק, כי המבקש יכול היה להעלות הטענות הנזכרות בגדר בקשת רשות להתגונן כנגד תביעתו של המשיב (בהתאם לאמור בתקנה 52; לעניין זה ראו, ע"א 418/64 גולדברג נ' שטריקר, פ"ד יט(1) 504). ייתכן שהוא אף הציג אותן טענות בגדר בקשת הנתבעים דשם (שהוא אחד מהם) לרשות להתגונן. אולם, בשל אי התייצבות ניתן פסק דין על פי התביעה. משניתן פסק הדין, יש בכך דחייה של הטענות אותן מנסה המבקש להעלות שוב בהתנגדותו להתראה.  

14.      מעבר לנדרש, אציין כי עיינתי בטענות השונות שהעלה המבקש באשר לתוקפו של פסק הדין שניתן כנגדו, ולא מצאתי בהן ממש. טענות אלו, אשר נטענו שוב ושוב בפני הערכאות השונות, מן הראוי היה להעלותן במסגרת ערעור על פסק הדין שניתן לטובת המשיב. אולם, משהדבר לא צלח, איני סבור כי יש מקום להידרש להן עתה, בבואנו לדון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל. אין לכחד, כי מהשתלשלות האירועים מתקבל הרושם לפיו המבקש שם לו למטרה לנקוט הליכים מהליכים שונים שכל תכליתם לסכל את ביצוע פסק הדין שניתן נגדו. בשל כך הוטלו על המבקש, לא אחת בעבר, הוצאות משפט חריגות בגובהן, מתוך תקווה כי הדבר ירתיעו מלהמשיך ולנהל הליכי סרק נגד המשיב.